החלטה בתיק ע"א 28806-12-12

לפניי בקשה לסילוק ערעור על הסף מחמת איחור בהגשתו (להלן: " הבקשה").

טענות הצדדים :

בבקשה טוענת המבקשת, כי הערעור הוגש לאחר חלוף חודשיים מיום מתן פסק דין, וכי מאחר שלא הוגשה מטעם המשיב בקשה להארכת מועד להגשתו, יש לדחות את הערעור בשל אי עמידה במסגרת המועדים שנקבעו בתקנות.

בתגובה לבקשה טוען המשיב, כי פסק הדין של בית המשפט קמא (להלן: " פסק הדין") התקבל במענו רק ביום 31.10.12, ומשכך, הוגש הערעור במסגרת המועדים הקבועים בדין. יש לציין, כי המשיב הודה שהוא ידע על מתן פסק הדין ואף קרא אותו, לאחר שהוציאו מהאינטרנט ביום 18.10.12. עם זאת, לטענתו, אין ידיעתו זו מקימה בנסיבות המקרה השתק, מאחר שהוא לא נהג בחוסר תום לב, שכן הניח, כי מנין הימים יחל ממועד המצאה כדין של פסק הדין לידיו.

בתשובה לבקשה טוענת המבקשת, שהמשיב ידע על פסק הדין בטרם המצאתו כדין, לכן הוא מנוע מלהסתמך על כלל ההמצאה ויש להעדיף את כלל הידיעה.

דיון :

השאלה שמעלה הבקשה הינה, מתי יחול כלל הידיעה כחריג לכלל ההמצאה.

על ההלכה הפסוקה הנוהגת כיום, עמדה הנשיאה ד' בייניש באמרה: " דעות שונות הובעו ביחס לשאלה באילו נסיבות די בידיעתו של בעל דין על החלטה לשם תחילת מניין הימים לנקיטת הליכים, אף אם לא בוצעה המצאה כדין ...אולם נראה כי הכל מסכימים כי קיימות נסיבות בהן יגבר 'כלל הידיעה' על 'כלל ההמצאה'" [בשא 7048/06 פנחס כץ - ציפורה גוטליב, ניתן ביום 27.9.06].

מצד אחד נקבע בפסיקה, שהחריג  של "מועד הידיעה" יגבר על  הכלל של "מועד ההמצאה כדין", כאשר בעל דין הודה בכך שפסק הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, באופן, שמניין הימים להגשת הערעור יחל במועד הידיעה. (ראו: רע"א 1113/97 מוחמד אסמאעיל נגד חוסין סלימאן, (6.4.1997) - חוות דעתו של הנשיא א' ברק; ע"א 203/84 יעיש נ' אהרון, פ"ד מ(1) 328, 334, 335;

כן נקבע, כי אם בעל ^-דין ידע על החלטה/פסק דין שניתנו בעניינו, הוא לא יוכל להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה, ולא יוכל להסתתר מאחורי טענת טעות בדבר יום ההמצאה (בר"ם 1299/02   תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית ואח', נו(4) 769 (להלן: עניין תפנית אורטופדיה); רע"א 7724/04 לריסה גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, (4.11.04).

אמנם נקבע, כי הכלל העיקרי הוא כלל ה"המצאה", ולא כלל ה"ידיעה" וזאת - בשל כך שהחובה הקבועה בתקנות לבצע המצאה כדין של כתבי בי-דין לבעלי ^-הדין, נועדה להבטיח כי כל שלב וכל פעולה בהליך השיפוטי שהם צד לו יהיו בידיעתם, וכי מירוץ התקופה לנקיטת הליך משפטי בידי בעל דין על יסוד אותו כתב בי- דין יחל מעת שהומצא לידיו כדין, שאם לא כן עלולה זכותו הדיונית להיפגע [רע"א 1415/04 יוסף סרביאן נ' ניסן סרביאן, פ"ד נט(2) 440]. אולם, משאין כל

ספק שפסק הדין במלואו, היה בידי המבקש כבר ביום 18.10.12, יש למנות את המועד להגשת הערעור, כבר מתאריך זה [ראו גם: בש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה (1990) בע"מ, פ"ד נד(2) 840)].

ודוק: בענייננו אין מדובר רק בידיעה על כך שניתן פסק דין, אלא בידיעה מלאה של תוכן פסק הדין מתוך קריאתו, לאחר שהמבקש קרא אותו לאחר שהוציאו מהאינטרנט. 

ב"כ המבקש טוען, כי אין זו ההלכה הפסוקה וכי לא ייתכן שבעידן האינטרנט ייהפך כלל הידיעה לעיקר. אין דעתי כדעתו.

כאמור - עוד טרם העידן בו הועלו פסקי דין ישירות לאינטרנט קבעה ההלכה, כי בלא לפגוע בחשיבותה של המצאת כתבי בי-דין בדרך הקבועה בתקנות, הרי במקרים בהם נהיר, כי צד ידע את תוצאותיו של ההליך, יש להעדיף את המהות על הפורמליות ולראות בידיעה זו תחליף להמצאה וכי טענה לפיה יש להתעלם מידיעתו של צד את פסק הדין, הינה טענה חסרת תום לב שאין לקבלה [ראו: רע"א 7724/04 - לריסה גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ. (4.11.2004)].

האינטרנט, אכן, חולל מהפכה בזמינות של אדם למידע בכלל, ולהחלטות שניתנו, בפרט. אין כל סיבה להתעלם מהיתרונות אשר בכך ולהישאר, בכל הנוגע לתחום המשפט, בעידן שקדם לכך. ממילא, כפי הנאמר לעיל, גם טרם עידן האינטרנט, משהוכח כי הנמען קיבל, בפועל , עותק של פסק הדין, ראו בתי המשפט את היום בו קיבל עותק ויכול היה לקרוא את פסק הדין, כיום ההמצאה ואין מקום לקבוע אחרת, כאשר המדיה, באמצעותה קרא המבקש את פסק הדין היא האינטרנט, רק משום שהמדיה זמינה ומידית ומתרבים מקרים כאלה.

למעשה, די בכך על מנת שאקבל את הבקשה, שכן לא הוגשה בקשה להארכת המועד ובשל כך גם אף אין בפניי התייחסות מי מהצדדים לסיכויי הערעור.

אשר על כן, אני מקבלת את הבקשה ומורה על מחיקת הערעור על הסף, בשל איחור בהגשתו.